21 במרץ, 2013

מאת: גלעד אגמון

בוקר יום חמישי, עושה רושם שעוד יום שגרתי עומד לצאת לדרכו. יוצא מהבית ומגיע לרכב. שיט (שיט אמרתי 'שיט' בבלוג! שיט, שוב אמרתי את זה...וחוזר חלילה במחשבותיי), זה לא המפתח של הרכב, זה בכלל מפתח אפס (נו, המפתח הסטנדרטי שפותח את הדלתות הפנימיות שבבית). למה אני יוצא עם מפתח אפס מהבית? לא ברור, בהחלט מרגיש מעט מפוזר, כנראה בגלל שאתמול התקשיתי להירדם בלילה, אבל לזה עוד נחזור בהמשך. מפה לשם עושה דרכי חזרה הביתה לקחת את מפתחות הרכב.

מפתח אפס
למי קראתם אפס? 

אז אני ממתין למעלית ובינתיים מגיעה אישה כבת כ-40 וממתינה עימי. אני לא מזהה אותה כשכנה ומתלבט האם להגיד לה שלום. אני שונא את המצבים הללו. בדרך כלל אני אומר "שלום" ומקבל בחזרה "שלום", נכנסים למעלית, דום שתיקה - היא מסתכלת במראה ואני משחק אותה באינטרנט של הסמארטפון כאילו יש לי קליטה. במקרה הטוב הדו שיח מתפתח עד לרמת: "לאיזה קומה את צריכה?, אה כמוני מגניב". אבל לא הפעם. הפעם אמרתי שלום ולא קיבלתי אחד בחזרה. מי היא חושבת שהיא? גם אם היא לא שכנה... היי גברת את אורחת פה. את יודעת עם מי את עולה במעלית? אני הבן של ועד הבית (כן אני יודע, משפט של ילדי כאפות מאז 1992). לא משנה, ספגתי את העלבון בשקט ולא אמרתי לה כלום. זה שאחרי שיצאתי מהמעלית גרמתי לקצר חשמלי והיא נתקעה זה לא מכוון נגדה. זה מהלך נגד עובדי חברת החשמל המושחתים והאורחת מהמעלית היא סתם קורבן אקראי שיש להקריב. מפה לשם, אני בבית ועוברת לה חצי שעה עד שאני מוצא את המפתח. איפה? במקרר! למה? זה קשור לסיפור בו לא נרדמתי בלילה, אבל כמו שאמרתי לפני כן. עוד נגיע לזה.

גלעד אגמון ממתין למעלית
למעליות כמו לבחורות - צריך להמתין בסבלנות

אוקיי, אז היכן הייתי? אה.. נזכרתי. יוצא מהבית, באסה כבר 9:05 ואני מאחר. לא למשרד, לניסים משעל. העשר דקות שאני שומע את התכנית שלו ברדיו בבוקר הן מנת האקטואליה שאני יכול לסבול באופן ישיר. את שאר האקטואליה אני שואב דרך מסנני הומור, סאטירה ושאר ירקות דרך הפייסבוק במהלך היום. מזל שיש חברים, בעיקר וירטואלים - לא צריך לנקות אחריהם יאייי :).

9:17, אני מול בניין המשרדים ברחוב פרופסור א.ד ברגמן ואני לא יודע מה שערורייתי יותר, החוסר חניה או העובדה שה- so calld פרופסור הזה גנב את ראשי התיבות של א.ד גורדון, אחד החלוצים המוכרים והטובים שהיו לנו (זהירות! בדיחת קרש לפניכם), אשר השאיר את עודד מכנס ואלון מזרחי הרחק מאחור. מפה לשם, על מי אני עובד. אין חניה ברחוב כבר בשמונה וחצי. לוקח את הרכב ומתרחק לחניה מאולתרת מרחק רבע שעה הליכה מהמשרד. אמנם זאת דרך עם עליה תלולה, אבל היי, בסוף היום אני מתגלגל בחזרה. שקלתי לרגע אם לספר על היום בו קיבלתי 3 דוחות (כל 3 שעות דוח נוסף) במקום החניה המאולתר אבל אני בתהליכי ערעור והעורך דין שלי יעץ לי שלא לדבר על זה.

אני לא רוצה להמשיך להלאות אתכם שעה וחצי בסיפור שערך כשעה ולכן אתקדם. עליתי למשרד במדרגות כי המעלית עלתה לי עד כאן! וכאן לא הספיק לי, יש עוד קומה. מקיש את קוד הכניסה וצועד פנימה. כרמית, מנהלת המשרד מזהירה אותי שאורי המנכ"ל רותח מזעם על האיחור שלי כי הוא קבע פגישה שהייתי אמור להשתתף בה. אבל אני? אני לא פוחד. כשחברה שלי צועקת עליי בבית אני תמיד מצדיק אותה. אז אני דופק בדלת של אורי שמטיח בי האשמות צעקות ואת עקדת יצחק ואז הם אמרו לי שעוברים ליבנה - זהו דוקטור, זה כל מה שאני זוכר, אמרתי לרופא הטראומה שמצא אותי משוטט במסדרונות חדרי הצ'אט של נענע 10.

אבל אל דאגה, הרופא הזה מהצ'אט הוא הטוב ביותר. הוא עזר ל"נואשת 17" ול"משווק האגיס לבנות עשרה" להתגבר על הלם החיים אז אני הייתי בשבילו מקרה פשוט - כמו חומר קריאה על מצע של מצה לעיוור. היום- אני כבר מפוכח וזוכר הכל. אז אמשיך מהנקודה בה נכנסתי לבלאק אאוט (תקלה נוספת במטריקס). אם כן, לאחר שנשטפתי בצעקות נשאלתי האם יש לי משהו להגיד להגנתי. מילמלתי ח-נ-י-ה. אורי ידע שאני צודק, יש בעיה וצריך לפתור אותה. יש מעלינו קופ"ח כללית, זה יוצר עומס שיא בבוקר. מדינה של היפוכנדרים שגדלו על דמותו יהורם גאון בקרובים קרובים.

אורי פז
אורי פז: "בפעם הבאה תחנה ברחוב המקביל, יש בלשכת התעסוקה חניה בחינם"

אורי שלח אותי להתחיל את היום "לך, שב על הפייסבוק ותקרא סטטוסים על אנשים שלא סומכים על מי שלא צריך לסמוך ותן לי בצהריים דוח על כל מי שהפייסבוק קבע כי הם 'אנשים שצריך להרוג'. מי אני שימרה את פיו. ניגשתי לשולחן שלי בזמן שאורי קרא לתומר השותף שלו (האיש בעל עין הברזל - הכינוי דורש פוסט בפני עצמו). את השיחה כל המשרד יכול היה לשמוע. העניין הוא שהם לא צעקו הם פשוט התלהבו. "יש מקום חדש, נטול דאגות חניה, נטול פיח ובעיקר נטול קפאין". אורי ותומר כינסו את עובדי החברה בסלון המשרד וסיפרו על המעבר אשר קרב ובא - "עוברים ליבנה!!".


לא ידעתי את נפשי מרוב אושר, בעצם אף פעם לא ידעתי את נפשי גם בלי קשר לאושר. לא חשוב. העיקר שעוברים והתחלה חדשה שהיא סוף של משהו קיים שגם לו היתה בתחילת הדרך התחלה. לפתע, נשמעה דפיקה בדלת. עמד שם זילבר, מנהל חברת הניקיון אשר עבר במקרה ליד המשרד ושמע את ההתרגשות. סיפרנו לו על המעבר והוא בירך ב"דרך צלחה". הברכה הזאת יושבת לי בראש כאילו שמעתי אותה אתמול ולא בגלל שבאמת שמעתי אותה אתמול, (זהירות חפירה מלפניך עד סוף הפסקה), אלא בגלל ש"דרך צלחה" חקוקה בראשי מאז כרטיסיית המזל במונופול ששלחה אותי לרחוב ביאליק תוך הבטחה שאם אעבור בדרך צלחה אזכה ב-200 שקלים. במשחק המונופול הספציפי הזה התגלה הבאג הראשון במשחקי הקופסא כיוון שלא משנה מאיזו משבצת לקחתי את כרטיסיית המזל בכל מקרה עברתי בדרך צלחה ולכן המילה 'אם' היתה מיותרת.

ליצן רפואי
 דוקטור עם קליניקה בצ'אט של נענע 10 - חוסך בארנונה


בחזרה לסיפור - אז יבנה אמנם היא רק עוד קילומטר אחד פריפריאלית לרחובות אך בכל זאת 90% מן העובדים הם נס ציוניים מבטן ומלידה אשר היו עסוקים בילדותם בתנועות נוער, קריאת ספרים והפגנות נגד ניצול רבנות נס ציונה את 'תבליני חסיד'(סיפור מזעזע בפני עצמו). עובדים אלו פיספסו ככל הנראה את טיול השל"ח ליבנה ולכן קיבלתי משימה מאורי להקים אתר סלולרי שיקל על המעבר. איפה כדאי להזמין לאכול, הוראות ניווט ודרכי הגעה למשרד והיסטוריה של העיר. בעודי עובד על המשימה החלטתי לחקור את העיר על בוריה ולצד עובדות שהכרתי על כך שביבנה הוקמה שב"ק ס' ועומרי כספי גדל והתחנך, נדהמתי לגלות דברים חדשים.
למשל שביבנה יש יותר סרטים, ביבנה יש מוסיקה טובה, ביבנה טלויזיה מצוינת, ביבנה אנשים יותר אדיבים, כך שהיאוש נעשה יותר נוח. אתם מבינים? נעשה יותר נוח. אבל שלא תבינו לא נכון. לא שיש לי אשליות בקשר ליבנה - גם שם אהיה לבד. סיפרתי לאורי את שגיליתי והוא אמר לי ללכת לתקוע פיש אנד ציפס ולצאת מהסרט הבריטי שאני חי בו.

לא עברה דקה ותומר חלף על ידי עם מפה משורטטת של המשרד החדש. לתומר יש נפש של מעצב פנים ונדמה שבמשרד ביבנה מתוכנן להיות שולחן סנוקר, ג'קוזי מחומם לחורף, בריכה ומנגל לגג וזה רק בתור התחלה. "אל דאגה" הוא אמר לי "זה לא על חשבון עבודה, זה רק אם תירצה לעשות פה גם שבתות". תומר קלע בול. אני אמנם לא איש של קידוש אבל אני בהחלט איש של שבת והאפשרות לעשות שבת ביבנה קורצת לי. אין ספק שזה יחסוך לי את הקושי של לקום לעבודה ביום ראשון. יום ראשון הוא כידוע היום המבאס ביותר בשנה. מה שאומר שישנם 52 ימים מבאסים בשנה לא כולל יום הזיכרון, יום השואה ויום כיפור. כשאחד מהשלושה נופל על יום ראשון משרדי הרווחה ומד"א בכוננות מוגברת למניעת התאבדויות. יום ראשון זהו היום היחידי בו הזברה לא ממש קמה, היממה לא ממש תמה ומוגלי לא זוכה בבאנה.

תומר אפרתי יושב על השירטוטים של המשרד
תומר אפרתי: "ופה נרכיב אומגה שתגיע מהמשרד עד לרכבת"


בינתיים אנשים מפנטזים על איזה חדר הם יקבלו, מי ישהה בחדר הגדול, מי בעגול ומי בסגלגל. אבל אני מפנטז על דבר אחד. על שינה טובה. הרי אל תשכחו שלא ישנתי הלילה. הבטחתי שנגיע לזה אז אקיים. כמו כל גבר רעב פתחתי את המקרר ולא מצאתי משהו אכיל, אז סגרתי את דלת המקרר ופתחתי אותה שוב אחרי שתי שניות. המקרר סירב לשחק בסאם הקוסם ושלח אותי לחדר רעב. אז נשכבתי במיטה וחשבתי על שני דברים כל הלילה. האחד הוא: מה לעזאזל פירוש ראשי התיבות של שב"ק ס' והשני הוא האם בכל זאת אולי פספסתי משהו ראוי למאכל במקרר. 
 

בפעם הבאה, כבר אכתוב לכם מהמשרד החדש - ככה הוא נראה... בינתיים :)

המשרד של טוחן מדיה ביבנה
כמה חלל - שומעים פה הכל בהד הד הד ד ד

המשרד של טוחן מדיה ביבנה
מעניין אם אני אקבל נוף לשופרסל


 עשו פה טעות בבניה - העמוד לא מתאים לחשפניות

המשרד של טוחן מדיה ביבנה
איזה נוף פסטורלי רואים מהחלון - אח יבנה יבנה...

מרבית הצילומים: דור אפרתי, מייסד: לוקייט - לוקיישנים לצילומים


 

 

 

תחזיר אותי אחורה